התאהבתי במרצה שלי

לא האמנתי שמכל הבחורות במחזור שלנו, הוא יתייחס דווקא אלי. האמת שמהרגע הראשון שהסתכלתי עליו הרגשתי משהו מיוחד. הוא לא היה גבר נאה במיוחד, גם לא ממש הטעם שלי בגברים. אבל היה בו משהו, איזו מין כאריזמה כזו שמשכה את כל כולי אליו. חשבתי בהתחלה שתשומת הלב שהוא העניק לי הייתה בזכות העובדה שאני סטודנטית חרוצה ורצינית. אם תשאלו אנשים מסביבי סביר להניח כי הם יתייגו אותי כחנונית ולא כפתיינית סקסית ממדרגה ראשונה. תיאור קצת אירוני בהתחשב למה שהתפתח בהמשך.
למרות שאני תלמידה חזקה הגעתי מתחילת הקורס לכל שעות הקבלה השבועיות של המרצה. הסברתי לו שאני מסתדרת עם הרמה הבסיסית של החומר אבל אני מרגישה שהוא יכול לעזור לי להתעמק בנושא שבאמת מאוד עניין אותי. אני יכולה להישבע לכם שמהרגע הראשון שנכנסתי למשרד שלו הוא העניק לי מבט מזמין ומפתה כמו שלא קיבלתי משום בחור חרמן במועדון. אבל במקום לדחות אותי ולהרתיע, המבט הזה רק משך אותי יותר. אחרי מספר מפגשים התחלנו לדבר על חיי האישיים וגם על חייו. הוא סיפר לי שהוא נשוי באושר ושהוא נמצא בקשר נהדר עם אשתו וילדיו. הוא הופתע מאוד לגלות שאין לי חבר קבוע והחמיא לי שכל בחור עם קצת שכל היה חוטף אותי ממזמן. זו הייתה רק אחת מן המחמאות הרבות שהוא שלח לכיווני.
הרגשתי שהוא מעביר לי מסרים הפוכים. מצד אחד הוא מספר לי עד כמה טוב לו בחייו ומצד שני הוא מחמיא לי ללא הפסקה. לא יודעת מה בדיוק עבר לי בראש אבל החלטתי שאני עושה מעשה ומנסה לפתות אותו. לא הייתה טיפה של היגיון בהתנהלות שלי. החלטתי פשוט שאני רוצה אותו ומשם הכול התגלגל.
קבעתי בכוונה פגישה מיוחדת בשעות הערב כשידעתי שהאוניברסיטה יחסית ריקה. כשהגעתי לפגישה החלטתי להפוך את היוצרות. הפעם אני הייתי זו המחמיאה והקורצת. אמרתי לו עד כמה שאני חושבת שהוא מושך ועד כמה הייתי שמחה אם היינו יכולים לבלות בצורה יותר אינטימית. הפיתוי הצליח ומלבד הפעם הזו התחלנו להיפגש באופן קבוע, לאו דווקא לסקס. היינו נפגשים מחוץ לעיר בבתי קפה ומסעדות. הרגשתי כבר שהמשיכה הראשונית מתחלפת בתחושת התאהבות של ממש. הרומן בינינו נמשך עד לסוף הסמסטר כשלאחריו הוא עבר ללמד במוסד אקדמי במיקום אחר.
עבר מאז זמן אבל אני עד היום חושבת עליו לפעמים. לא סיפרתי על זה לאף אחד ואני חושבת שגם הוא לא. בכל אופן, קשה לי להאמין שאני אשכח אותו בזמן הקרוב.

מדובר בסיפור פחות נדיר ממה שנהוג לחשוב. לא מעט סטודנטיות מתאהבות במרצים שלהם, רק שלזו היה את האומץ לעשות משהו לגבי תחושותיה. מה דעתכם? האם היא פעלה בצורה חיובית או שלילית? כיצד הייתם מתמודדים במידה והיו מתעוררות אצלכם תחושות שכאלו.