גרסת המציאות חלק 2 – החיים שאחרי
אומרים שכדי להיות מאושרים נמצא את דרכנו רצופה במכשולים שאותם אנחנו צריכים לעבור, לפעמים גדולים יותר לפעמים קטנים יותר. בדרכי למצוא את האושר שלי נתקלתי בלא מעט מכשולים, את חלקם צלחתי, את חלקם פשוט החלטתי לעקוף או לדלג מעליהם. עשיתי הכל כדי למצוא אהבה בג'ונגל הזה שנקרא היכרויות, שאנחנו חיים בו.
מילאתי פרטים – גובה, אורך, רוחב, מידת נעלים, גרביים, מכנסים, מעשנת לא מעשנת, אוכלת לא אוכלת כל כך הרבה שאלות, כל כך הרבה מידע, זה באמת יעזור? זה אמיתי? כולם ממלאים הכל?
לרגע תהיתי אם עשיתי את הבחירה הנכונה, האם אתרי הכרויות הם הפתרון? אבל אז זה נחת עליי. נזכרתי שהחלטתי לחבק את "אומץ" לא לשחרר, לנסות – אז העליתי גם תמונה. מה כבר יכול להיות.
מה כבר יכול להיות, כבר אמרתי?
כמה אמיצים ואמיצות יש פה, או שבעצם כולם קורבנות של עידן אתרי הכרות, זה שמתקיים מאחורי המסך?!
קיבלתי הודעה... וואי אני בעננים, לא מאמינה, זה עובד? באמת? ובזמן שאני תוהה לי רגע לפני שאני מקליקה, שוב אני שומעת את צלצול ההתראה. מה עוד אחד?
לא יאמן, מהרגע שהתחברתי אל אתר היכרות כבר נקשו לי על הדלת מספר פעמים. הגיע הזמן לפתוח אותה ולבדוק אם האביר שלי נמצא שם. רגע לפני שאני פותחת את הדלת החלטתי לעבור למצב נינוח יותר, נשכבתי במיטה סידרתי את הכריות והכנתי את עצמי למצב תקיפה (במובן הטוב של המילה).
ציפיות יש בכריות ואני בדיוק סידרתי אותן
אני לא מבינה למה יש כאלה שויתרו על האומץ באמצע הדרך? כבר נרשמת לאתר הכרויות, כבר בחרתם לנסות, אז למה לא ללכת עם זה עד הסוף? באמת... פרופיל בלי תמונה? בלי קצת מידע בסיסי? התבאסתי לרגע, אבל אז נזכרתי שקיבלתי עוד כמה הודעות. אז חיבקתי שוב את אומץ שלרגע החליק לי ופתחתי את ההודעה הבאה.
לזה באמת לא ציפיתי... אני בשוק, הלם מה אפשר עוד לומר. אומץ, אני אוהבת אותך!