האהבה וזיכרון

לאן הוא הלך? לאן הוא באמת הלך? את חנן הכרתי במסגרת שירות צבאי שעשיתי. לכאורה, היה לו תפקיד רציני ואחראי ומאידך הוא היה שקט ומופנם כל כך שהיה מתעתע אותי בהקשר אליו. מיהו חנן האמיתי? מהו באמת? באותה תקופה שום דבר לא עניין אותי, הייתי מוקסמת קשות מחנן ובעיקר מהיכולת שלו לספר לי על הכוכבים ועל תפקידם. מאיפה הידע הזה? חנן וסקרנות היו שילובים מנצחים ולרוב מי שהיה בסביבה היה מצליח להעשיר את עצמו באושר הזה שנקרא חנן.

הלב מספר על חיסרון

יש הרבה מה לקחת. כשמישהו שכל כך אוהבים נוטש את הגן הארצי, יש תחושה שמשהו כמו משלים את גן הפרחים. כשחנן נפל בפעולה, תפסו אותי צופה בסרט. זו הייתה שעה של קפה ואתנחתא מעולה. האתנחתא נגדעה לי יחד עם השמחה. בעודי יושבת ומנסה ליהנות מהשעות השקטות, קרא לי הפעמון והלם את ההודעה ישירות אל תוך ליבי. אי אפשר לתאר את התחושה הזו עד שנתקלים בה. אי אפשר למעשה להיתקל בשום דבר, עד שבאמת חווים אותו מקרוב. לא פעם, קשה ביותר להגיע אל אותו מקום שאדם נמצא בו. הידיעה כי לא אראה יותר את חנן הכתה בי קשות. סובבתי את גבי, שפשפתי את עיניי ומאז אני עושה זאת כבר במשך שנתיים רצופות. זה כאילו שהכאב אינו מרפה ובכל פעם שאני משפשפת את עיניי, ידיי או אפילו מסובבת את גבי, זה כאילו שאני משפשפת את הכאב, מנקה אותו מגופי ולאחר כל מקלחת רגשות הוא מצטבר וחוזר.

לזכור את החיוך

גם כשאני מנסה להרתיע את הפחד, גם כשאני מנסה להשאיר את הכאב בצד, אין שום דבר שיכול לסייע לי פרט לזיכרון המתוק. קוראים לזה חיוך. כשאני נזכרת בחיוכו של חנן, אני שוכחת את נעלי המלחמה, את בגדי הזית ובעיקר את חוסר היכולת לקיים חיי אלמוות. ככה הורגלתי מזה שנים, כשאני רוצה לזכור את העוזבים, אני זוכרת אותם בעיקר מחייכים. היכולת לזכור את החיוך הינה מעל לכל ואם למצוא דרך להשאיר את הכאב, היזע והדמעות בצד, זה לראות את החיוך הולך תמיד בראש מורם.

קטיף מבורך

מי שקטף, לבטח יודע, מי שאסף לבטח צריך ועדיין, כאשר העולם הארצי מגוון בישויות כאלה ואחרות, אני כמהה לדעת, למה דווקא חנן? למה דווקא בכלל? למה מלחמה ומה מאחד את האחדות שגורמת לחסך של אהבה? שורות, שורות של אנשים ירוקים מחייכים וכמו כל מאהבת, אישה ואפילו אימא דואבת, אני מייחלת לחנן למצוא את הגבעה הירוקה.

משפחת השכול היא מייצג גדול במדינת ישראל, אם יש לכם מה לספר לנו, אנחנו בהחלט כאן