אהבה היא סוג של פחד

לאהוב במקום השלם

לאהוב למען האהבה, לא לאהוב בחצי הלב אלא בגדולת הלב. לאהוב זה בדיוק כמו לחפש את האלוקות, האור הגדול הוא האהבה בהתגלמותה וגם היא יצירה מושלמת של האלוקות. אז נכון שעל הדרך תהיינה הפסקות כאלה ואחרות ועדיין אין להתבלבל בדרך ויש לראות את כל האבנים גדולות כקטנות. אהבה היא בהחלט זמן לעושר ואושר והיא למעשה הלוחם הגדול בבדידות, בחושך וכל מה שמתלווה אל התחושה המרה. בין הרצון לאהוב קיים גם הפחד מלאבד. לא מעט אנשים מוותרים על אהבה ועל אור ונשארים בצל על מנת שלא להתרגש לתחושה המופלאה. אל עצם האהבה. השנים מביאות את התובנה כי אהבת הבשרים ראויה לצד אהבת אמת, חברות ועילאיות. אם פעם היה שוטף את גופנו גל של תשוקה, שהרי היום שוטף אותנו הרצון להזדקן ביחד.

לוותר או להישאר?

אז מה בעצם עושים? האם להישאר או ללכת? יש לא מעט אנשים אשר חוששים נוכח הגל הגדול, הם לא באמת מאמינים כי האהבה סוף סוף התדפקה להם על הדלת. לאחר כל כך הרבה שנים של לבד, הם ממענים לקבל את האהבה מפאת שהיא אולי לא אמיתית כפי שחשבו. אהבה עלולה לשטוף את הגוף, לרסק את הגבול ובעיקר לקחת את החופש. האמנם? לא בכל המקרים. ניצחון גדול הוא להעניק לעצמנו את האפשרות של רגש החופשי ומשם שכרנו יהי גבוה וגדול. כאשר מבינים כי הרגש, המוח, המחשבה והלב באים מהמקום המואר, נעתרים לאהבה ולא חוששים כלל וכלל.

על אהבה ועל שקרים

חלק מהמגננה העצמית היא לכבות את האש, להאפיל את האור. להגיד לעצמנו כי עלינו להיות זהירים, אל לנו להתלהב בלהט המידי, אל לנו להתלהט נוכח הרעש. האם זו בושה לחוש תשוקה או חיות? כיצד ניתן להיות חופשיים בתחושת האהבה אם לא לזה חונכו בפועל? אם לא למדנו את האנרגיה אשר מותרת לזרימה חופשית, כיצד נדע את סוד האהבה האמיתית? כאשר אנו נכנעים ומוכנים שיישאו אותנו באשר אנו, אנו למעשה לא שפלי קומה, אנו למעשה לא חסרי משמעות או פחד, אנו מאוהבים וזו בהחלט בחירה של פעם אחת בחיים. יש לזכור כי את מה שלא חווים לא ניתן לשחרר מפאת חוסר המודעות. כאשר מנסים לחיות לכאורה בטוח, אי אפשר להיתקל בזאב בביקורנו ביער, אי אפשר להתמודד עם התחושה המאיימת שהרי אותו זאב הוא בהחלט חלק מאישיותנו. אז מה לעשות? לפתוח את האור, להזיז את הזאב, להזיז את הארון, לפחד, להתרגש ולזכור בעיקר שזה.. לא כואב.

חוויתם דבר דומה? בשביל זה אנחנו כאן, נשמח לשמוע מכם.