הכרויות בצה

צה

לכל אחד יש את הזיכרון שלו מהצבא. ההוא היה בממר"ם, זה אכל חול, אבק ואבנים באימונים וקווים (בתקופת לבנון), ההיא הרשימה כמדריכת חי"ר וההוא ישב בשולחן בקריה וראה שקיעות יפות. כן, זיכרונות שונים, אך ההווייה אותה הווייה. תלבושת אחידה, בני 2 המינים, תנאים-לא-תנאים, מפקדים מעצבנים וניצוצות שעפים באוויר.

כן, כן, זה הזמן להכריז בקול גדול. צה"ל! הוא אתר ההיכרויות מספר 1. אתר הכרויות האמיתי.

אפילו אתר זיגוטה וכל שאר הנספחים, הם רק החיקוי לדבר האמיתי. כי תחשבו על זה, כל הדרמה הגדולה שמסתתרת בירכתי החדרים הוירטואליים באתרי ההיכרויות, היא דרמה קטנה לעומת השואו הנוצץ ועתיר הדם, היזע והדמעות (תרתי משמע), אשר מתקיים בבסיסי צה"ל ברחבי הארץ.

בוא נראה מה צריך בשביל ששני זרים, באתר היכרות, יהפכו לסאגה רומנטית בפוטנציה...

צריך - גברים, נשים, רצון הדדי, הבנת התכונות הקיימות בך, שאיפות לתכונות הקיימות באחר, תשוקה, כיסוי פינות (באתר כתבתי שאני דוקטורנט, נו, טוב, עוד לא סיימתי את התזה של התואר השני... אבל ניחא), חמשירים עקומים, חרוזים, רמזים, הצעות מגונות ותקוות פועמות. כאמור, זה הוירטואלי.

ב-Reality האמיתי – צבא ההגנה לישראל – יש את אותה הגברת באדרת שווה ונוצצת.

יש גברים (מסוקסים), בנות (אסופות שיער ומאובקות), רצון הדדי לביחד (שרק מתחזק בגלל שביזו"ת המרחק מהבית-עם-המזגן-החם-הכרית-הנוחה-השוקו-המתוק-שאבא-עושה-לי-והחיבוק-של-אמא), הבנת התכונות הקיימות בך (וואלה, הלכתי לישון בחצות. ב-03:00 הייתה הקפצה ובכל זאת ב-07:30 אני עומדת במסדר. איזה גדולה אני. איזה שווה), שאיפות לתכונות הקיימות באחר (יאללה, איזה שווה הוא. עשה שמירה כל הלילה ואיך גם הבוקר קם כמו גדול לחפות על החבר האהבל שלו שפישל עם הנשק), תשוקה (האוכל המעאפן, הקור שחודר לעצמות, המפקד הצורח, רק מחזקים את התשוקה לביחד, לזוגיות, לתמיכה הדדית תמידית), כיסוי פינות (אני לא באמת שמנתי, זה רק מדי ה-ב´ שמשמינים אותי), חמשירים, חרוזים, רמזים, הצעות מגונות ("כן, אני שבו"ז, אך בזכותך בלב יש לי תקווה. יש בי עוז אך בלעדייך אין לי כוח. את עורך ארצה לראות באור ירח, את גופך אגלה מאחורי הטנק בחצות") ותקוות פועמות (יאללה, עוד פאקינג 16 שעות אני יורד מהמוצב אל החטיבה, והיא תחכה לי שם. עוד קצת. עוד קצת. נשארו רק... מה השעה? נשארו רק עוד 15 שעות ו-55 דקות).

נכון, בשנותינו הירוקות (תרתי משמע), אנחנו צעירים מדי. ונכון, והחיים האמיתיים מתחילים רק לאחר השירות הצבאי, אך עדיין תקופת הצבא היא האבא והאמא של כל האהבות. שם, במדים הירוקים, בבסיסי צה"ל, אנחנו לומדים את ה-א´, ב´ של ההיכרויות הרומנטיות.
שהרי, בתיכון היינו ביישנים מדי או מחוצ´קנים מדי או עסוקים מדי בלהסתגר בחדר/לשחק כדורגל כל היום בשכונה/לפנטז על מלכת השכבה/לחכות שיסתיים כבר גיל העשרה הארור ושנתגייס כבר (מחק את המיותר).
בצבא, משהו במרחק מהבית, באחווה שבאוהל, בסיזיפיות הפיזית, גורם לנו להעז, להמר על הקופה, להתאהב, לאהוב ולהגיע למצב של יש-לי-חברה-והיא-מהממת-אני-אוהב-אותה-בלב (מילים ולחן- קובי אוז).

אז כן, אולי זה לא לנצח וכן, לעיתים נשארת בפה חמיצות לא מתוקה ועדיין, שם, בין האבק והעייפות, המשרדים והקצינים, הפקודות וצלחות התכלת של חדר האוכל מתרחשים הקסמים האמיתיים.

הוולגרים יאמרו שצה"ל הוא בית אחד גדול, אך האמת היא שמדובר באתר הכרויות גדול,
היכרויות שחלקן מתפספסות, וחלקן מתמסמסות, שחלקן מכאיבות וחלקן קצרות מדי,
אך האמת שרובן נחרטות לנו בלב לנצח. כי אין על ההיכרויות והאהבות של הצבא...

ומה איתך? איך האהבה שלך הייתה בצבא?