להגיד שלום לעבר

בכל פעם אני שבה וחוזרת לזרועותיו. זה כאילו אין עוד אדם נוסף בעולם. מה יהיה? למה זה קורה?

בכל פעם אני חוזרת להיות איתו. הוא כל כך בטוח בעצמו ואני פשוט ממשיכה לתת בזה יד. אני ממשיכה לגרום לו להבין שאני מאוהבת ואוהבת אותו והוא בשלו. הוא מבחינתו מרגיש את הקלות שבדבר. לא מעניין אותו והוא לא מוכן להשקיע במערכת יחסים ארוכת טווח. בינינו? למה שישקיע? הכול זמין וקרוב לו ליד. אני זו שלוקחת את כל האשמה על כתפיי. זה כאילו אין שינוי ולו קטן. מה עושים על מנת שהשינוי הזה יבוא? מה עושים על מנת להשאיר את מה שפחות מועיל בצד?

להשאיר את העבר מאחור

התשובה לכך טמונה ביכולת להותיר את העבר בצד. היכולת להמשיך את החיים, להבין שהוא לא יכול להעניק שום דבר. הוא לא באמת שם. הוא לא מרגיש את זרם האהבה. הוא לא מרגיש את מה שאמורים להרגיש. את האנשים הגדולים ביותר לימדו שאהבה צריכה לבוא מהמקום הפשוט והבטוח. מכאן שיש לוותר ולהניח לדברים לקרות. אם הם לא קורים, כנראה שהם לא ממש מיועדים לקרות. האם יכול להגיח אדם אחר אשר יוכל להעניק את כל האפשריות על הצד הטוב ביותר? בטוח. צריך רק את הזמן ואת היכולת להפנים כי את העבר יש להשאיר הרבה מאחור. רק שזוכרים את העבר ומשאירים אותו מאחור, אפשר בהחלט להתקדם למחוזות ההצלחה.

מה קורה שהוא מצלצל בשנית?

אם הוא תר ומחפש אותך בשנית, זו בהחלט בעיה, הרגש לא נותן לך להמשיך, אלא אם יש מישהו מספיק אטרקטיבי ברקע שיגרום לך להבין שהדלת עבור האחר כבר נסגרה. היכולת הזו להמשיך, היכולת לראות אדם אחר שמסוגל להעניק לך את מה שאת צריכה, הינה היכולת הגדולה ביותר בחיים. כשהוא כבר מצלצל וסמוך ובטוח כי את "בתוך הכיס שלו". או אז נכונה לו הפתעה. את באמת כבר לא שם וזה לא חדש לך אלא רק לו. הוא לא מאמין שבכל זמן מצאת לך מישהו לפרוס איתו כנף. לאורך השנים היית ונשארת שם ופתאום את בוחרת אחרת. האם לצלצל פעמיים תמיד יכול לספק את כל התשובות? מסתבר שלא.

לחיי התחלות חדשות

זהו, עכשיו מגיע לו השלב שמתחילים הכול מחדש. מותירים מאחור את כל שאר הדברים. כעת אפשר לפתוח את הלב למישהו ראוי. מישהו אחר. מישהו שיסכים להכיל את כל הרגש הנפלא הזה שיש. יש בהחלט אנשים החוששים מאהבה, אותם אפשר להמשיך ולהשאיר בצד ולתת צ´אנס לאלו שמוכנים להתהלך על החבל הדק ועדיין לחוש את האהבה בכל פעם מחדש.

האם גם לכם קרה תרחיש דומה? ספרו לנו על כך, אנו כאן להקשיב.