עונת החתונות

מגיל קטן אנחנו חולמות על חתונה מהאגדות - מה קורה כשכל זה מתפוצץ בפנים?

עונת החתונות כבר בפתח, ההזמנות של החברה הטובה, של העמיתה מהעבודה ושל בת הדודה הרחוקה כבר תלויות על המקרר. גם הקיץ נאלץ להיפרד מחצי המשכורת החודשית. אבל הרבה יותר חשוב מזה, נאלץ להיפרד שוב מאותה פנטזיה רחוקה שזכורה מהילדות. 

מגיל קטן אנחנו חולמות על חתונה מהאגדות, עם שמלה לבנה מהממת, טבעת מנצנצת וחתן נרגש שמביט בנו בעיניים בורקות מתחת לחופה. אני זוכרת את התקופה בגיל 18, כשהייתי עם החבר הראשון, הפנטזיה על החתונה הלבנה מהאגדות היתה בעיצומה. היחסים לא היו תמיד כגן של שושנים, אבל היה ניחוח נערי קסום שצבע את הקשר בורוד. 

האהבה הראשונה והבוסרית היתה מלאה בהרבה קסם, תקוות וציפיות לעתיד, שטשטשו את כל המכשולים שבדרך. לאט לאט עם כל קשר שעבר ונגמר קצת התבגרנו והתפכחנו, התחלנו לראות את הגוונים השונים שבקשר ולהבין שלא הכל שחור ולבן, לא הכל זה "אוהב" או "לא אוהב". 

החתונה הראשונה שהייתי בה היתה מרגשת ביותר, הגעתי במיטב מחלצותיי ובחופה דמעתי ככל שאר הבנות שלידי. ראיתי את עצמי שם מתחת לחופה, ביום מן הימים עם בחיר ליבי וההתרגשות היתה גדולה. ככל שחלף הזמן ונכחתי ביותר ויותר חתונות ההתרגשות פחתה. פתאום הן נראו לי די זהות, איזשהו טכס שכזה שנראה כי הוא רק עוד שלב נוסף ביחסים. לא המטרה ובטח לא סוף הדרך. נראה לי שהתבגרתי. 

עדיין ישנן שאיפות ותקוות, אך הן למצוא את בחיר ליבי ואהבה שתמלא את חיי. לא עוד חתן חסר פנים שמביט בעיניים אנונימיות בורקות מתחת לחופה. אלא מישהו שאוהב ויכניס הרבה אושר לחיי, בלי זיקוקים מיוחדים או אגדות ילדים. 

ומה יותר טוב מאשר חתונות בכדי למצוא אחד שכזה...?