לטפס על כל הר – האסון בנפאל

האסון בנפאל - מתוך יומנה של בלוגרית

האסון תפס אותה בתקופה הטובה בחייה, מה עבר עליה בשנתיים שלפני?

אני זוכרת את הפעם הראשונה שהתגבשה בי ההחלטה לנסוע לארצות הברית ולתכנן טיול של פעם בחיים. חלמתי שזה יהיה כמו טיולי כיף שרק צעירים אחרי צבא עושים. זה היה בערך בגיל 18 והיום אני כבר בת 31. בכל שנה מצאתי תירוץ אחר מדוע השנה אני לא טסה וכדאי לי לחכות עוד קצת. האמת, היה לי תירוץ - הכסף. עבדתי ועדיין לא הצלחתי לחסוך את הסכום הדרוש לטיול של חודש ויותר. אך היה גם תירוץ גדול יותר – פשוט פחדתי לעשות את זה לבד. אני, בחורת קטנת מימדים, בטוח שלא אסתדר לבד בארצות הברית הגדולה. ואז באה חברה טובה שלי. ישבנו ערב אחד, דיברנו על החלומות שלנו והחלטנו שאנחנו עושות זאת יחד. חופשה ארוכה של שתי בנות שרוצות לכבוש את העולם.

כשאושר ושמחה מלווים בחרדה

באמצע בנובמבר האחרון (2013), כמעט לפני שנתיים, הזמנתי באופן סופי ומוחלט את כרטיס הטיסה המיוחל. אחרי שסגרתי את הטלפון והדיל נחתם, התיישבתי על הספה ולא יכולתי לזוז. אחזה בי תחושה בהלה. "באמת עשית את זה עכשיו?" - שאלתי את עצמי. הרגשתי פתאום לחץ כי עכשיו צריך לתכנן ולסגור הכול – עכשיו זה הדבר האמיתי. הרגשתי שאסור לי לפשל, בייחוד לנוכח העובדה שכמעט אף לא אחד מהקרובים לי תמך בי וחשתי כאילו אני צריכה להוכיח לכולם שאני מסוגלת; קודם כל שאני מסוגלת לתכנן לבד טיול שלם של חדש, לאחר מכן, שאני מסוגלת לחזור בשלום. והוכחתי, כמו גדולה הוכחתי. הזמנתי מלונות – חלק לבד וחלק עם חברה שלי, הזמנתי טיסות פנימיות, קראתי המון על מסלול הטיול שאותו אצטרך לעשות לבד. בשבילי, טיולי כיף שעליהם חולמים המון זמן, צריכים להיות מתוכננים עד הפרט האחרון כדי ששום דבר לא יתפקשש.

לכן, בימים האחרונים אני עצובה. אני עצובה כי ארבעה ישראלים, שתכננו טיול בדיוק כמוני, אינם נמצאים עוד. אחד מאותם טיולי כיף שהוא גם חופשה מחיי השגרה וגם אתגר לא קטן הסתיימו באסון נכון, אני לא תכננתי מסלול אתגרי ומסוכן בשביל האדרנלין, טיילתי בין מוזיאונים של וושינגטון די.סי, החוף המדהים של מיאמי ביץ´ והטייס סקוואר האגדי. אני לא מסוגלת לדמיין מה עבר עליהם כששכבו שם בקור מקפיא העצמות, רחוק מהבית, בשלג. אני קוראת על האנשים שניסו לחלץ האחד את השני ונדהמת. זה פשוט נראה לי כמו סצנות הזויות מתוך סרט אימה מפחיד. ועדיין אני חושבת שלא צריך לוותר על טיולים שכאלו. אנחנו חיים בשביל להגשים חלומות. אמנם דיברתי קודם לכן על הפחד ועל הלחץ, אבל היי, על חלומות לא מוותרים בקלות.

לנסוע, לראות להגשים חלומות

היעד הראשון שלי בארצות הברית היה וושינגטון די. סי. אני זוכרת שהצצתי מחלון המטוס כשטסנו מעל שמי ארצות הברית ופשוט התפעלתי. כמו ילדה שקיבלה זה עתה צעצוע חדש, התבוננתי בפה פעור מהנופים הירוקים, מהגודל של המדינה, מהעוצמה שבהגשמת חלום. זאת אמנם הייתה חופשה שבה לא ממש נחתי, אך בהחלט הייתה שווה כל דולר שחסכתי והשקעתי. אני בטוחה שגם ארבעת ההרוגים באסון בנפאל היו רוצים שנמשיך לטייל באזור ובכלל; נמצא את החיים עד תום. בדיוק כמוהם.

גם אתם הגשמתם חלום של פעם בחיים? גם אתם חולמים לעשות טיול לחו"ל שכרוך בסיכונים עבורכם? אתם מוזמנים לספר לנו על כך.